ברחוב שושן הצר, בלב ירושלים, הריח של עגבניות טריות ובצק אפוי נישא באוויר.
זהו הריח של Anthony’s Pizza – פיצרייה ירושלמית קטנה שהפכה לאחד המקומות המדוברים בעיר.
אבל מאחורי התנור הלוהט מסתתר סיפור גדול בהרבה – סיפור על אהבה, דיוק, ושליחות שהגיעה עד לבסיסים הכי רחוקים בארץ.
מהעולם הגדול לירושלים הקטנה
אנתוני, הבעלים והשף, נולד בבריסל וגדל רחוק מאוד מירושלים. הוא החל את דרכו במטבחים של קייטרינג כשר תוניסאי, שם למד את יסודות הדיוק, הסדר והאהבה לאוכל.
בהמשך נסע לאיטליה, למד בבית ספר לפיציולים ברומא, ובמשך שבע שנים בישל במסעדות יוקרה ברחבי הארץ, ממטבחי טוסקנה ועד נאפולי. הפסגה הגיעה כשעבד במסעדה עטורת שלושה כוכבי מישלן.
“זו הייתה תקופה לא קלה,” הוא מספר. “הכול נמדד במילימטרים. כל צלחת הייתה צריכה להיות מושלמת. אבל שם למדתי מה זה באמת מצוינות.”
ואז, כשהיה בשיא הקריירה, בחר לשנות כיוון. אנתוני חזר בתשובה, עלה לירושלים, ולמד שבע שנים בישיבה. “העולם של המטבח והעולם הרוחני נראים רחוקים, אבל שניהם עוסקים בדיוק, בהקשבה, ובניסיון להיות קצת יותר טוב כל יום,” הוא אומר.
לאחר תקופת הקורונה, הוא החל לאפות פיצות לשכנים, ומשם הכול התגלגל.
כך נולדה Anthony’s Pizza – מקום קטן עם לב גדול, שהביא לירושלים את הסטנדרטים של אירופה עם הנפש המקומית של העיר.
כשהתנור יצא לשטח
אוקטובר 2023. ימים של חרדה, כאב ואי ודאות. “למחרת שמחת תורה פתחתי את הפיצרייה,” מספר אנתוני. “היו לנו בצקים מוכנים, גבינות, רוטב – אבל לא היו לקוחות. הרחובות היו ריקים לגמרי.”
ואז, ברגע של החלטה אינסטינקטיבית, הוא החליט לעשות מעשה. “במקום לסגור את המקום ולהתייאש, אמרתי לצוות – אנחנו נוסעים לחיילים.”
הם העמיסו את התנורים הניידים, את כדורי הבצק והגבינות, ויצאו לדרך. היעד הראשון היה בסיס קטן בצפון. אחרי כמה שעות של אפייה בשטח, החיילים התחילו לחייך – והטלפונים התחילו לצלצל. “הם ביקשו שנבוא גם לבסיסים אחרים. ככה זה התחיל להתגלגל.”
במשך שלושה חודשים, אנתוני וצוותו ביקרו בכ־50 בסיסים בכל רחבי הארץ – מהחרמון ועד גבול עזה. בכל מקום הם הקימו מטבח מאולתר, הדליקו את התנורים והכינו לחיילים פיצות חמות. “היינו מגיעים עם הבצקים שלנו, אופים במקום, ופתאום רואים חיילים מחייכים. זה היה רגע קטן של נורמליות בתוך כל הטירוף.”
טעם של אהבה
מי שטעם את הפיצה של אנתוני יודע מיד – זו לא עוד פיצה. הבצק רך ואוורירי, עם קראסט קריספי בדיוק במידה.
הגבינות נבחרות אחת־אחת, חלקן מיובאות מאיטליה וחלקן מהשוק הירושלמי. והרוטב? מבושל שעות, בשכבות של טעם ואיזון.
“אני לא עובד עם מתכונים קבועים,” הוא מסביר. “כל יום הבצק קצת שונה, הלחות משתנה, הקמח מתנהג אחרת – אתה חייב להרגיש אותו. כשאתה מכבד את הבצק, הוא מחזיר לך אהבה.”
המקום שלו מושך אליו קהל עצום: ירושלמים ותיקים, סטודנטים, משפחות, תיירים – ואפילו חיילים שחוזרים הביתה מהחזית. “יש מי שבאים בשביל הפיצה, ויש מי שבאים בשביל האווירה. בעיניי, שניהם חשובים באותה מידה.”
לב של עיר, לב של עם
מה שהתחיל כפינה קטנה בסמטה, הפך למקום שמסמל את ירושלים במלוא מובן המילה – עיר שמחברת בין עולמות, בין אנשים, ובין טעמים.
“אחרי השבעה באוקטובר הרגשתי חסר אונים. הפיצה הייתה הדרך שלי לתרום. זה אולי נראה קטן, אבל בשביל החיילים זה היה רגע של אור,” הוא אומר.
עבור אנתוני, האפייה היא שפה. שפה של נתינה, של דיוק, ושל אהבה.
“אני מאמין שפיצה טובה יכולה לחבר אנשים. זה לא משנה מאיפה אתה, מה אתה חושב או למי אתה מצביע – כשאתה יושב סביב שולחן, פתאום כולנו אותו דבר.”
Anthony’s Pizza – רחוב שושן 6, ירושלים