המדינה היא שהחליטה על הבידוד וימי הבידוד ולכן היא זו שצריכה לשאת בעלות ימי הבידוד. בג"ץ פסק כי המעסיקים אינם צריכים לשאת בהוצאות השכר בעבור ימי הבידוד של עובדיהם, ולא היו צריכים לעשות זאת מלכתחילה
נשיא להב, עו"ד רועי כהן
בשבוע שעבר התבשרנו על ההסכם המסתמן בין ההסתדרות והתאחדות התעשיינים לבין משרד האוצר, לפיו ימי הבידוד ירדו ממכסת ימי המחלה של העובדים והעלות תתחלק בין המעסיקים למדינה כאשר העובד יישא בעלות היומיים הראשונים והמדינה והמעסיקים יחלקו את העלות של יתר הימים.
מדובר בהסכם מקומם אשר לא מייצג לא את העצמאים ולא את העסקים הקטנים. אין שום הסכמה למתווה שהוצע על ידי גורם שאינו מייצג את ציבור העצמאים והעסקים הקטנים, אלא מייצג את התעשיינים ואת העסקים הגדולים.
לאורך כל תקופת הקורונה, מזה 8 חודשים, להב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל המובילה את מאבק המגזר העסקי מול ממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות, קראה לממשלה ולכנסת: ימי בידוד – לא על חשבוננו. דרשנו ונילחם על כך שמדינת ישראל תישא בעלויות ימי הבידוד .
אין דין מפעל תעשייתי עם 1000 עובדים לדין מסעדה עם 10 עובדים שמרגע ש-5 מתוכם יצאו לבידוד נגזר על העסק להיסגר ו/או לחילופין להעסיק 5 עובדים אחרים ולמעשה הנזק כפול בכל מקרה: או שהעסק נסגר ואין הכנסות ויש צורך לשלם את הבידוד, או שהמעסיק נאלץ לשלם פעמיים.
אני קורא לראש הממשלה ושר האוצר להתעשת במהרה, לבטל את הסיכום הזה שבעצם מקבע מס חדש בישראל: מס ימי הבידוד. ולא - נגיע לכנסת וכל חבר וחברת כנסת שיצביעו בעד סיכום זה, אנו נדע לדיראון עולם האם הם בעד העסקים הקטנים או תומכים במתווה שיביא לקריסתם.
צריך לזכור, המדינה היא זו שהחליטה על הבידוד וימי הבידוד ולכן היא זו שצריכה לשאת בעלות ימי הבידוד. מה עוד שבג"ץ פסק באופן חד משמעי כי המעסיקים אינם צריכים לשאת בהוצאות השכר בעבור ימי הבידוד של עובדיהם, ולא היו צריכים לעשות זאת מלכתחילה – וזאת למה? כי ימי בידוד אינם ימי מחלה.
לפיכך, ההסכם המתגבש עם ההסתדרות והתאחדות התעשיינים מכשיר את ימי הבידוד לימי מחלה בניגוד לכל הדרישות של המגזר העסקי. דרשנו כי אותם ימי בידוד ייחשבו כמו ימי מילואים ואף קיבלנו הסכמה לכך ממנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, מר מאיר שפיגלר, כי יש ביכולתו להקים מנגנון של תשלום לעובדים בכפוף לשיפוי על ידי המדינה. העצמאים והעסקים הקטנים, החברים בלהב, מבינים את המשמעות של תשלום ימי בידוד בזמן שהעסק שלהם נפגע ואינו יכול לתפקד. קל וחומר כשעסק הנפגע בהכנסות – לא מתקבל על הדעת להשית עליו הוצאות נוספות.
מהשוואה בינלאומית שערך ד"ר רובי נתנזון היועץ הכלכלי של להב, גילינו שבמרבית המדינות החברות בארגון הOECD-, המדינה משתתפת בפיצוי עובדים שנאלצו להיכנס לבידוד. כך למשל, בפינלנד ובשוויץ המדינה משלמת 100% משכר העובדים. רבות ממדינות הארגון הרחיבו את הזכאות לתשלום גם לעצמאים שחלו או שנדרשו לבידוד. וכאן בישראל, ההפך הגמור. יוצרים מתווה לפיו לעצמאים אין כל מתווה פיצוי על ימי בידוד. העצמאים ובעלי העסקים שוב מופקרים לגורלם.
באיזו מדינה מתוקנת גורמים לנזק כה גדול לציבור העסקים הקטנים עוד בזמן סגר? בימים אלה שחרב קריסת כל מגזר העצמאים והעסקים הקטנים נמצאת מעל ראשם בגלל מחדלים של האוצר, מעז משרד האוצר בשיא חוצפתו להוסיף חטא על פשע ולקבוע כי יאלצו לשלם גם את ימי הבידוד. מה עוד שבמשך 8 החודשים האחרונים מי שנאלצו לשאת בימי הבידוד בעלות של 3.3 מיליארד ש"ח הם המעסיקים ולא אף אחד אחר.
מן ההוגנות שבמסגרת כל מתווה שיוסכם לפחות ב-8 החודשים הקרובים המדינה תישא באותה העלות. אני קורא לראש הממשלה ושר האוצר להתעשת במהרה, לבטל את הסיכום הזה שבעצם מקבע מס חדש בישראל: מס ימי הבידוד. ולא – נגיע לכנסת וכל חבר וחברת כנסת שיצביעו בעד סיכום זה, אנו נדע לדיראון עולם האם הם בעד העסקים הקטנים או תומכים במתווה שיביא לקריסתם. ההסכם הזה נולד בחטא ונעשה את הכל כדי שיעבור מן העולם במהרה והעצמאים והעסקים הקטנים לא יצטרכו לשאת בעלות ימי הבידוד שפוגעת באיתנות וביכולת הקיום וההישרדות של העסק שלהם.