מהסמטאות אל פסגת ההר: מסע בעקבות הירושלמים שהשיאו משואה
מאז הונח הלפיד הראשון ועד לשנת 2026, עלו להר הרצל מעל 950 נשים וגברים כדי להשיא משואה. ירושלים, כמרכז השלטוני, הרוחני והרפואי של המדינה, תופסת מקום בולט במיוחד ברשימת המשיאים לאורך השנים. מראש הישיבה שהיה סמל ה"יישוב הישן", דרך רופאי הטראומה ועד לשף מהשוק: פרויקט מיוחד על האנשים שעלו מהשכונות הירושלמיות אל רגע המעבר שבין זיכרון לעצמאות.
מאת: חדשות ירושלים JNEWS
בכל שנה, כשהשמש שוקעת מעל הרי ירושלים וצפירת הזיכרון מפנה את מקומה לתרועת העצמאות, נפתח הטקס שמגדיר, עבור רבים, את הישראליות. מעבר רגשי עמוק בין שכול לשמחה.
נקודות ציון היסטוריות: כשירושלים עמדה במרכז הבמה
לאורך השנים, היו רגעים שבהם ירושלים לא הייתה רק התפאורה של הטקס המנוהל על ידי מרכז ההסברה, אלא הנושא המרכזי שלו. שלוש תחנות זמן בולטות במיוחד מדגישות את הקשר העמוק שבין העיר להר:
1977 – עשור לאיחוד העיר: תחת הכותרת "בני ירושלים, מגיניה ולוחמיה", הוקדשו כל 12 המשואות לירושלמים. בין המשיאים בלטו יעל מיוחס, שייצגה את דורות המייסדים השורשיים, ומשה משעלי שסימל את החזרה ההיסטורית אל סמטאות הרובע היהודי.
1993 – שנת ירושלים: במלאת 45 שנים למדינה, הבירה שוב עמדה במוקד. על הרחבה ניצבו זה לצד זו הסופר דן בניה סרי, שהביא את סיפורן של השכונות הוותיקות, ופרופ' רות לפידות, שייצגה את המצוינות האקדמית של האוניברסיטה העברית.
2017 – יובל לאיחוד: רגע מיוחד נרשם בשנת ה-69 למדינה. היה זה יהורם גאון, הילד משכונת בית הכרם שהפך לקול המזוהה עם הבירה, שהשיא משואה כנציג של הווי העיר ותרבותה העשירה.
בין פוליטיקה לרוח: הפסיפס האנושי של הבירה
הבחירה במשיאי המשואות משקפת את עומקה של ירושלים לאורך שמונה עשורים:
אנשי רוח, תרבות ודת: העיר סיפקה ענקי רוח כמו הרב צבי יהודה הכהן קוק (1957) שייצג את עולם התורה, הפילוסוף מרטין בובר (1960), והסופר חתן פרס ישראל חיים הזז (1968).
רפואה ומדע: המרכזים הרפואיים בעיר שלחו את טובי בניהם, כמו פרופ' אבי ריבקינד מהדסה וד"ר אחמד עייד, שהוכיחו שבזמן חירום, ירושלים היא עיר של הצלת חיים ללא הבדל דת וגזע.
פוליטיקה ואישי ציבור: למרות הניסיון להתרחק מפוליטיקה מכהנת, דמויות מיתולוגיות כמו טדי קולק (1989) ויו"ר הכנסת לשעבר דב שילנסקי זכו לכבוד בזכות פועלם הציבורי.
צלו של הסירוב: מליבוביץ' ועד לסלאו
הכבוד הגדול לא תמיד מתקבל. המקרה המפורסם ביותר הוא של פרופ' ישעיהו ליבוביץ',
שסירב למשואה מטעמים אידיאולוגיים עמוקים. בשנים האחרונות, השסע החברתי הוביל לסירובים נוספים של אישים כמו ירדנה ארזי ובעז שרעבי. השנה, ויתרה השחקנית חנה לסלאו על השתתפותה בעקבות לחץ ציבורי.
מאחורי הקלעים: מי מרים את הטלפון?
עד שנת 2015, ההודעה למשיאי המשואות הייתה מתבצעת על ידי הדרג המקצועי במרכז ההסברה. המהפכה התרחשה בתקופת השרה מירי רגב, שהפכה את שיחת ההודעה לאירוע תקשורתי מתועד. כיום, השר הממונה (שר התרבות) הוא זה שמתקשר אישית לזוכים, רגע שמופץ לעיתים קרובות בזמן אמת לכלי התקשורת.
ההכנה המקצועית של דן כנר: המשיאים עוברים סדרת חזרות קפדנית. אושיית הרדיו דן כנר הופקד לא פעם על מלאכת ההגייה, כשהוא מלמד את המשיאים לנשום נכון ולהפוך את הטקסט האישי לשיר הלל ממלכתי. כפי שאמר כנר: "אני עוזר להם להוציא את הקול של הלב שלהם בתוך המילים של המדינה".
שורשי הלפיד: מי באמת הגה את הטקס?
טקס הדלקת המשואות לא נולד ביום אחד, אלא התגבש בשנותיה הראשונות של המדינה כצורך לאומי ליצירת מעבר טקסי בין זיכרון לעצמאות.
ההוגים המקוריים: היסודות לטקס הונחו בשנים 1949–1950 על ידי אנשי יחידת הטקסים במשרד ראש הממשלה וצה"ל. הם שאבו השראה מהמסורת המקראית של השאת משואות ששימשה בעת העתיקה להעברת ידיעות על קידוש החודש וניצחונות.
האדריכל האמנותי: יצחק (איציק) ענבי נחשב לדמות המפתח שעיצבה את פניו של הטקס במשך עשרות שנים. כבימאי והמנהל האמנותי, ענבי היה זה שיצר את "תרגילי הסדר" המורכבים של הדגלנים והפך את האירוע ממעמד צבאי יבש למופע טלוויזיוני וממלכתי.לצידו פעל במשך רבע מאה יהודה אילן, מנהל מרכז ההסברה לשעבר, שקיבע את הפרוטוקול הקפדני של 12 המשואות כנגד 12 שבטי ישראל.
רגעים שנחרטו בזיכרון
הטקס ידע גם רגעים פחות ממלכתיים: משמעון פרס שעמד עם לפיד כבוי שסירב להידלק ב-2014, ועד לתקלות טכניות במערכת הכריזה. אך בסופו של יום, הרגע שבו אדם פשוט עומד על ההר ואומר "ולתפארת מדינת ישראל" – הוא זה שמנצח הכל.
נבחרת ירושלים: מדליקי המשואות לאורך הדורות
מאז תחילת המסורת ועד היום (שנת 2026), השיאו משואות מעל 950 בני אדם. ירושלים היא העיר שסיפקה את מספר המשיאים הגבוה ביותר ביחס לאוכלוסייתה, בשל היותה מרכז רוחני, שלטוני ורפואי המצמיח דמויות מופת רבות. הנה הפסיפס האנושי של הבירה על הרחבה:
הפסיפס האנושי של הבירה על הרחבה בהר הרצל. הנה הרשימה המרוכזת לפי תחומי עשייה:
אנשי רוח, חינוך ודת
הרב צבי יהודה הכהן קוק (1957): ראש ישיבת "מרכז הרב" וממנהיגי הציונות הדתית.
פרופ' מרטין בובר (1960): מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20 ואיש האוניברסיטה העברית.
רחל ינאית בן-צבי (1968): אשת חינוך, חלוצה ורעיית הנשיא השני.
חדוה רוזנברג איש-שלום (1993): אשת חינוך ירושלמית ופעילה חברתית.
מרים פרץ (2014): "אם הבנים", דמות חינוכית וסמל לאומי לחוסן ותקומה.
תרבות, אמנות וקולינריה
חיים הזז (1968): סופר ירושלמי מוערך, חתן פרס ישראל לספרות.
דן בניה סרי (1993): סופר שתיעד ביצירותיו את הווי השכונות והמסורת הירושלמית.
- יהורם גאון (2017): הזמר והשחקן המזוהה ביותר עם הבירה ושימור מורשת הלאדינו.
אסף גרניט (2026): השף הירושלמי שהביא את טעמי מחנה יהודה לקדמת הבמה העולמית.
פוליטיקה ואישי ציבור
- טדי קולק (1989): ראש העיר המיתולוגי של ירושלים ובונה העיר המודרנית.
דב שילנסקי (1999): יו"ר הכנסת לשעבר וניצול שואה.
יוסף בורג (1999): מהפוליטיקאים הוותיקים והמשפיעים בתולדות המדינה.
רפואה, מדע ומשפט
השופטת מרים בן פורת (1988): מבכירות עולם המשפט והאישה הראשונה בבית המשפט העליון.
פרופ' רות לפידות (1993): מומחית למשפט בינלאומי וכלת פרס ישראל.
פרופ' אבי ריבקינד (2005): ראש מחלקת טראומה בהדסה עין כרם.
ד"ר אחמד עייד (2010): רופא ילדים ירושלמי, נציג הרפואה ההומניטרית.
גבורה, לוחמים ובוני העיר
יוסף יואל ריבלין (1968): מזרחן ואיש ציבור, מצאצאי משפחת ריבלין הירושלמית.
יעל מיוחס (1977): נציגת דורות המייסדים בירושלים (בטקס עשור לאיחוד העיר).
משה משעלי (1977): נציג הלוחמים והמתיישבים ברובע היהודי.
ארי שפיץ (2026): לוחם צה"ל שנפצע קשה בלחימה, סמל לגבורת הדור הנוכחי.
סדר הטקס והנוהל הממלכתי
כניסת משמר הכנסת: דגלני המשמר מקבלים את פני יו"ר הכנסת.
הנפת הדגל (20:00 בדיוק): המעבר המקודש מעצב לשמחה.
נאום יו"ר הכנסת: הנאום המרכזי והדלקת המשואה המרכזית.
מעמד 12 המשואות: המשיאים קוראים את דבריהם לצלילי "אנו נושאים לפידים".
תרגילי סדר והצדעת הדגלנים: חיילי צה"ל יוצרים צורות מרהיבות על הרחבה.
העברת הדגלים הראשיים: מעבר דגל המדינה והצבא בין יחידות צה"ל.
סיום: שירת "התקווה" ומופע זיקוקים.