ירושלים מציינת את יום ירושלים 2026 עם שיאי בנייה, שיפור בהגירה ומדד פלאפל ראשון מסוגו
מכון ירושלים למחקרי מדיניות מפרסם לרגל יום ירושלים את "השנתון הסטטיסטי לירושלים" ה-43, המציג תמונת מצב חסרת תקדים של בירת ישראל. הנתונים המקיפים, המופיעים בפרסומים "השנתון הסטטיסטי" ו"על נתונייך ירושלים", מספקים מבט מעמיק על הדמוגרפיה, הכלכלה ואיכות החיים בעיר שחצתה השנה את רף מיליון התושבים. השנתון, היוצא ברציפות מאז שנת 1983, מהווה את בסיס הנתונים הפתוח והעמוק ביותר הקיים על העיר, ומשמש ככלי מרכזי להבנת המגמות המעצבות את ירושלים המודרנית.
בסוף שנת 2024 מנתה אוכלוסיית ירושלים 1,050,200 תושבים, מהם כ-998 אלף ישראלים וכ-52 אלף זרים. ירושלים גדולה פי שניים מתל אביב, העיר השנייה בגודלה בישראל, ופי שלושה וחצי מחיפה. ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה הישראלית בעיר מורכב מ-60% יהודים ואחרים ו-40% ערבים. בתוך האוכלוסייה היהודית המורחבת, 46% מגדירים את עצמם כחרדים, 25% כדתיים או דתיים מאוד, 13% מסורתיים ו-13% חילונים, זאת בהשוואה לנתונים הארציים המציגים רוב חילוני מובהק של 44%. שיעורי הפריון בירושלים נותרו גבוהים מהממוצע הארצי ועמדו על 3.7 ילדים לאישה, כאשר בקרב נשים יהודיות הנתון נוסק ל-4.4 לעומת 2.8 בקרב נשים ערביות.
אחת הבשורות הדרמטיות ביותר בשנתון נוגעת לשיפור משמעותי במאזן ההגירה. בשנת 2024 עמד מאזן ההגירה הבין-עירונית על 8,000- בלבד, שיפור ניכר לעומת שנת 2023 אז עמד המאזן על 11,300- ולעומת שנת 2022 אז נרשם גירעון של למעלה מ-15 אלף תושבים. היעדים המרכזיים אליהם עברו הירושלמים הם בית שמש, תל אביב ומודיעין. המאזן הכולל, המשקלל גם עולים חדשים, תושבים חוזרים ואיחוד משפחות (שעלה ל-1,600 מקרים בקרב האוכלוסייה הערבית), עמד על 6,500- בלבד, נתון המצביע על מגמת התייצבות חיובית למרות עלייה במספר הירושלמים היורדים מהארץ לכ-5,200 בשנה, תופעה המיוחסת בחלקה לעולים ששבו לארצות מוצאם.
בתחום הבינוי, ירושלים חווה תנופה חסרת תקדים שתכליתה לתת מענה לגידול באוכלוסייה. בשנת 2025 ניתן מספר מרשים של כ-8,200 היתרי בנייה ליחידות דיור, המהווים כעשרה אחוזים מכלל ההיתרים במדינת ישראל. באותה שנה החלה בנייתן של כ-6,900 דירות חדשות – שיא של כל הזמנים עבור העיר, המצטרף לממוצע של כ-6,400 התחלות בנייה בשלוש השנים האחרונות. הבנייה הירושלמית מתאפיינת בציפוף ולגובה, כאשר כ-79% מהדירות החדשות נבנות בבניינים בני 8 קומות ומעלה, בהשוואה ל-59% בלבד ברמה הארצית.
שוק התעסוקה הירושלמי מציג מגמות של צמיחה לצד אתגרים מבניים. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בגילי העבודה העיקריים עומד על 69%. נרשמה עלייה עקבית ומרשימה בתעסוקת נשים ערביות שהגיעה ל-33%, וכן בקרב גברים חרדים שהגיעו לשיעור השתתפות של 51%. מבחינת רמות השכר, השכר הממוצע לשכיר בירושלים עמד בשנת 2023 על 11,100 ש"ח. עם זאת, הפער המגדרי בשכר בירושלים הוא המצומצם ביותר בארץ: שכר הנשים נמוך ב-22% בלבד משכר הגברים, לעומת פער של 35% ברמה הארצית וקרוב ל-40% בתל אביב ובחיפה. בקרב העצמאיים, השכר הממוצע עמד על 9,500 ש"ח.
מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בעיר ממשיכה להוות עוגן מרכזי. בשנת הלימודים תשפ"ה למדו בעיר 312,700 תלמידים. בחינוך העברי, 64% מהתלמידים לומדים בחינוך החרדי והיתר בחינוך הממלכתי על גווניו. בחינוך הערבי, המהווה 39% מכלל המערכת, נרשם גידול משמעותי במספר התלמידים העוברים למסגרות ציבוריות על חשבון החינוך הפרטי. בתחום האקדמי, ירושלים מארחת 41,600 סטודנטים המהווים 14% מכלל הסטודנטים בישראל, כאשר 16% מהם ערבים, עם נוכחות בולטת במיוחד במכללת עזריאלי ובמרכז האקדמי הדסה.
בתחום התשתיות והתחבורה, נרשמו בשנת 2025 כ-185.2 מיליון נסיעות בתחבורה הציבורית. בעוד שבכלל העיר נרשמה ירידה קלה בשימוש, המיוחסת בין היתר לצמצום זמני בפעילות הרכבת הקלה, במזרח ירושלים נרשם זינוק של 12% בשימוש באוטובוסים. לצד זאת, חל שיפור דרמטי בשביעות רצון התושבים: 81% מרוצים מאזור מגוריהם ו-63% מרוצים ממצב הניקיון, עלייה דרמטית מ-42% שנמדדו בשנים קודמות. נתון בולט במיוחד הוא האמון בעירייה – 65% מהתושבים מעניקים ציון טוב לתפקוד העירייה, זינוק משמעותי לעומת 43% בלבד לפני מספר שנים. ענף התיירות עדיין מתמודד עם השפעות המלחמה, כאשר תפוסת המלונות עמדה על 39% בלבד.
לסיום, המכון השיק השנה את "מדד הפלאפל" הירושלמי כמדד בלתי רשמי ליוקר המחיה השכונתי. הבדיקה העלתה פערי מחירים אדירים של עד 200% בין השכונות, כאשר מחיר מנה נע בין 10 ש"ח בשכונת צור באהר ל-30 ש"ח ברחביה ובמרכז העיר. המחקר מצא מתאם חיובי מובהק בין מחירי הדיור בשכונה למחיר הפלאפל, מה שמעיד על השפעת דמי השכירות לעסקים על המחיר לצרכן, אך לא נמצא קשר ישיר לרמת ההכנסה בשכונה.
בבחינת נגישות המנה ביחס לשכר, נמצא כי בית הכרם היא השכונה הנגישה ביותר, שם השכר החציוני מאפשר רכישת 6,540 מנות בשנה, בעוד שתושבי השכונה הבוכרית נאלצים להסתפק בכוח קנייה נמוך משמעותית של כ-2,100 מנות בלבד.