לא רק "ילדים": המבט שלי על הרצח האכזרי של ימנו זלקה ז"ל
עו"ד הילה גריף
השבוע, בזמן שהפיד שלי התמלא בסרטונים, עצרתי מול התיעוד הבלתי נתפס של רצח ימנו זלקה ז"ל. כעורכת דין פלילית, העיניים שלי מאומנות לנתח זירות עבירה. אני מחפשת את ה"מבצעים בצוותא", בוחנת את חלוקת התפקידים בין התוקפים, ומנתחת בראש את סעיפי האישום. אבל ברגע שצפיתי בסרטון הזה, המעטפת המקצועית שלי נסדקה. לפני שאני עורכת דין, אני קודם כל אמא.
התהום שבין גיל הנעורים לבין הזוועה
אני מסתכלת על התיעוד של הנער בן ה-15 שמגיח מהצד, בוחן את הזווית ודוקר באכזריות מצמררת, ואני נחרדת. אלו הגילאים של הילדים שלי. זה הגיל שבו הם אמורים להיות עסוקים בחלומות, בלימודים ובתמימות של נעורים. איך יכול להיות שנער, שעל פי חוק הוא עדיין "ילד", מסוגל לפעול בקור רוח כזה? איך נפערה תהום כל כך עמוקה בין גיל ההתבגרות לבין הזוועה המדממת שנפרסה על המסך?
חוק הנוער אל מול מבחן המציאות
בבית המשפט אנחנו רגילים לדבר על "חוק הנוער". אנחנו דנים בשיקום, בהזדמנות שנייה ובהבנה ששיקול הדעת של קטין הוא עדיין לא בשל. אלו עקרונות שאני מאמינה בהם ופועלת לפיהם ביום-יום המקצועי שלי.
אבל מול תיעוד כזה, המורכבות המשפטית מתנגשת חזיתית באינסטינקט האימהי שלי. הסתירה הזו, בין המושג "קטין" לבין אופי המעשה המתוכנן והאכזרי שתועד, היא אחד האתגרים הכי קשים שמערכת המשפט שלנו נדרשת להתמודד איתם בימים אלו.
"הסרטון הזה הוא לא רק ראיה משפטית בתיק רצח; הוא תמרור אזהרה חברתי בוער."
האחריות שמעבר לראיות
כשאני רואה את הקלות שבה נגדעו חייו של ימנו זלקה, אני לא חושבת רק על הראיות. אני חושבת על האחריות שלנו כחברה, כהורים וכאנשי חוק. התיעוד הזה לא משאיר מקום לעצימת עיניים – לא לגבי מי שאחז בסכין ולא לגבי אלו שעמדו מסביב ואפשרו לרוע הזה להתפרץ.
עבורי, הטור הזה הוא לא ניתוח משפטי קר. הוא זעקה של אמא שלא מוכנה להשלים עם מציאות שבה ילדים הופכים לרוצחים בקור רוח. התפקיד שלנו במערכת המשפט הוא לוודא שהדין ימוצה, כדי להגן על ערך החיים. אם לא נדע להציב גבול ברור מול זוועה כל כך מתועדת, איבדנו את המצפן המוסרי שמנחה אותנו.
ימנו זלקה ז"ל נרצח באכזריות, והתיעוד של הרגעים האלו חייב להדהד בלב של כל הורה ושל כל מי שאמון על הצדק בישראל.