ירושלים – שמות סביב לה: מסע אל שבעים הפנים של עיר הנצח

השלום טמון בשמה אבל לא בתולדותיה. העיר נכבשה, נחרבה, נבנתה, הוקפה, שוחררה, חולקה ואוחדה. מעצמות באו בביטחון עצמי גדול לירושלים ויצאו ממנה כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה. ירושלים למדה שיעור שכול פוליטיקאי כדאי שילמד: הכיסא זמני, האבן נצחית.

אולי משום כך נאמר בתהילים קכ"ב ו': "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ". לא נאמר "יש שלום בירושלים" אלא "שאלו שלום" – השלום בירושלים אינו נתון טבעי כמו זריחה או פקק בכניסה לעיר. הוא משימה.

בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה. מהחורבן נותר הכותל המערבי, אולי סמלה המובהק ביותר של העיר. אבניו הן כמו דפים עבים בספר נטול כריכה, וכול מי שמניח פתק בין חריציהן מנסה להוסיף לו שורה.

חורבן המקדש לא החריב את מרכזיותה של ירושלים. לרוב, כשעם מגורש מארצו, הקשר למולדת נחלש במשך הדורות. אצל היהודים קרה ההיפך: ככול שהתרחקו מירושלים בגופם, הם קירבו אותה אליהם במילים. העיר עברה מהמפה אל הסידור, מהנוף אל הזיכרון.

יהודים בבבל, בתימן, במרוקו, בפולין ובספרד חיו אלפי קילומטרים מירושלים אך פנו אליה בתפילה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" מתפללים שלוש פעמים ביום. בברכת המזון אומרים "רחם נא… על ירושלים עירך" ובפסח וביום כיפור: "לשנה הבאה בירושלים".

בחתונה, ברגע המאושר ביותר, שוברים כוס וזוכרים את החורבן: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קל״ז ה'–ו').

היהדות כמו אומרת: גם כשהלב מלא, תשאירו בו מקום קטן לירושלים. זו אחת מתופעות הזיכרון המיוחדות בהיסטוריה. ירושלים לא היתה רק מקום שהיהודים זכרו. היא היתה מנגנון שבאמצעותו הם זכרו מי הם.

"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִיְרוּשָׁלַיִם", הכריז ישעיהו (ב' ג'). ירושלים בתודעה היהודית אינה רק המקום שאליו באים. היא המקום שממנו אמור לצאת ערך: תורה, מוסר, קדושה.

נהוג לומר שלירושלים שבעים שמות. אין בכך דיוק מספרי, והמליצה התגלגלה מהביטוי המדרשי "שבעים פנים לתורה". בין שמותיה של העיר: "יפה נוף, משוש כול הארץ" המסמל את ירושלים כיופי, "עיר דוד" המסמלת את ירושלים כהיסטוריה לאומית, "אריאל" כמייצגת את ירושלים של עוצמה ומקדש, "עיר הצדק" כתביעה מוסרית, "חפציבה" כזו שחפצים בה, וכן "קריית מלך רב" המבטאת את ירושלים כעיר מלוכה.

מדוע זקוקה עיר אחת לכול כך הרבה שמות? אולי משום שהיא עיר של שבעים פנים, כמו פאזל אינסופי שכול קבוצה, תקופה וחלום מצאו בו לעצמם חלק. כול שם מדגיש אמת אחת אך אף אחד מהם אינו מצליח ללכוד את העיר כולה. יהודה עמיחי כתב: "העיר משחקת מחבואים בין שמותיה".

אלפי שנים אחרי התנ"ך קיבלה ירושלים שם שהפך כמעט למקראי בפני עצמו: "ירושלים של זהב". הביטוי קדום אבל נעמי שמר העניקה לו חיים חדשים. היום אפשר לפרש את "ירושלים של זהב" גם כהערכה סבירה למחירה של דירת שלושה חדרים ברחביה.

דוד המלך כינה אותה בתהילים קכ"ב ג: "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחוּבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". בקריאה פשוטה יש במילים אלה מהנס הירושלמי: זו עיר של חיבורים בין ניגודים. יהודים, מוסלמים ונוצרים, דתיים וחילונים, חרדים ומסורתיים, אשכנזים וספרדים, עניים ואמידים. כולם דיירים באותו בניין אבל לא תמיד מסכימים על ענייני ועד הבית.

המפגש בין "ירושלים של מעלה" לבין "ירושלים של מטה" הוא אולי המפתח האמיתי להבנת הקסם של העיר. ירושלים של מעלה עשויה מחומרים שמימיים: חזונות של נביאים, שירה של מלאכים, כיסופים ותפילות. ירושלים של מטה עשויה מחומרים ארציים: דוחות ארנונה, אתרי בנייה של שכונות חדשות ונהג מונית שמצפצף לכם בעצבנות כי היססתם חצי שנייה אחרי שהרמזור התחלף לירוק.

בין שני הקטבים האלה חיים הירושלמים עצמם. הם פוסעים ברחוב שבו אולי התהלך מלך, לחם צבא או התנבא נביא אבל המטרה המיידית שלהם היא למצוא סופרמרקט פתוח או בית מרקחת תורן.

יהודה עמיחי כתב גם על ירושלים הכפולה: "למה ירושלים תמיד שתיים, של מעלה ושל מטה – ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע".

הייחוד הגדול של ירושלים אינו במספר המלכים שעברו בה או במספר המלחמות שנערכו עליה. ייחודה בכך שבמשך דורות רבים היא התקיימה בשני מקומות בעת ובעונה אחת: בארץ ישראל – ובדמיונו של העם היהודי. היו דורות שלא ראו אותה מעולם ובכול זאת בכו עליה. היו אנשים שלא ידעו כיצד נראות סמטאותיה אבל ידעו לאיזה כיוון להתפלל.

בני דון-יחייא, מבכירי עורכי הדין לדיני משפחה וירושה, כתב 20 ספרים. האחרון יצא בימים אלה, "לאניות דעתי", ובו 80 מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, הומור ומשפט.